הפחד שלי כהורה: מה אני מעבירה הלאה בלי לשים לב?

המשפט יצא מתוך דאגה

הילדה רוצה לנסות משהו חדש, ואת כבר אומרת ״עזבי, זה קשה מדי״. ייתכן שרצית לחסוך לה אכזבה. ברגע הזה כדאי לשאול: האם אני מגיבה למה שקורה עכשיו, או גם לחשש שלי ממה שעלול לקרות?

הורים כבוראים — בשפה של השיטה

כשאני מדברת על ״הורים כבוראים״, אני מתייחסת להשפעה של הבית, השפה והתגובות שלנו על האפשרויות שילד לומד לראות. אין פירוש הדבר שאנחנו שולטים בכל מה שיקרה לו או אשמים בכל קושי.

גם אנחנו מגיעים עם היסטוריה, פחדים ודפוסים. ההזמנה היא לראות מה עובר דרכנו, ולפתוח מרחב שבו הילד יכול להכיר את עצמו ולבחור, בהתאם לגילו ולמציאות.

להחליף משפט אחד

בחרי רגע בטוח שבו הילד רוצה להתנסות. במקום לקבוע מראש ״זה לא בשבילך״, אפשר לשאול: ״מה יעזור לך לנסות?״ או ״איך נוכל לבדוק את זה בצעד קטן?״.

הגבולות והאחריות ההורית נשארים. בתוך המסגרת הזאת אפשר לתת מקום גם לסקרנות, לטעויות ולרצון של הילד.

וגם ההורה צריך מקום

התבוננות אינה עוד מבחן בהורות מושלמת. לפעמים הצעד המשמעותי הוא לזהות משפט אחרי שנאמר, לחזור ולומר: ״דאגתי, ודיברתי מהר מדי. בוא נחשוב על זה שוב״.

עבודה מתמשכת יכולה לעזור להבחין בין הצרכים של הילד לבין מה שמתעורר בנו, ולבחור תגובות שמרחיבות את שנינו.